פסק זמן

לרוב אני אדם של גלידת קפוצ’ינו ושוקולד מריר. כשהייתי קטנה היתה אמא לוקחת שלוק מהפטל שלי או ביס מהפיתה-עם-מיליון-נוטלה שהיו שני הדברים היחידים שצרכתי בערך, וישר אומרת, “אני לא מבינה איך את יכולה עם כל המתוק הזה, זה יותר מדי,” ואני רק הייתי שמחה שהיא לא מסיימת לי את הכל. אבל לאט לאט הבנתי שהיא צודקת והתחלתי אני לקחת לה שלוק מהתה-בלי-סוכר או ביס מהפרנץ’ טוסט שהיתה מרוחה עליו מעט נוטלה, ממש שכבהדקה, והבנתי שאני דווקא אוהבת את זה. ככה זה, רגוע, סולידי, לא יותר מדי. לא תוקף לך את הפה ואת הבטן ומשתלט על הכל, לא משכיח ממך טעמים אחרים, לא שובר את שגרת היום. ממש ככה. קפוצ’ינו ושוקולד מריר.

וזה היה בדיוק במקום עם השגרה שלי. עם הנסיעה לרכבת כל יום בשמונה והחזרה מהלימודים בשש, עם המשמרות בעבודה בשישי בבוקר, עם הקפוצ’ינו והשוקולד המריר שלי שהיו מחכים לי בקופסא של קילו במקפיא. אחרי טלפון לאמא (“מילא רצית לצאת מהבית, אבל עברת לגור באותה עיר, אז למה את לא באה לבקר פשוט???”) הייתי שולפת את הקופסא, מוציאה כפית ומתיישבת מול האנטומיה של גריי, או האישה הטובה, או כל סדרה כזו שאפשר לראות כשיש לך קילו גלידה בידיים ואת אוספת עם הכפית ביס מכאן, ביס משם.

וביום שאמא התקשרה לספר לי שהיא עוברת לצפון כי “שקט שם יותר ואפשר לקטוף דובדבנים ולאכול אותם ישר ככה” רציתי להזכיר לה שהיא בכלל לא כזה אוהבת דובדבנים, כי היא תמיד נוחתת על אחד שהוא מתוק מדי ואחרי ביס נהיה לה עמוס ודחוס והיא מעדיפה משמשים, והרי משמשים אפשר לקנות בכל סופר. ורציתי להסביר לה שאני צריכה אותה איתי, כאן, קרובה, שתרגיע אותי לפני מבחנים, שתתלונן על זה שעברתי לגור ביחידת דיור בהוד השרון ממש מטר לידה רק בשביל להרגיש גדולה, שתכין לי אוכל ואף פעם לא תתעקש לקבל בחזרה על הקופסאות, רציתי להגיד לה שהיא האמא היחידה שעושה את זה אבל איך אוכל להעביר קופסאות עכשיו מהוד השרון לצפון ובחזרה, להספיק להגיע ללימודים בתל אביב ולמשמרות בעבודה. רציתי לומר לה שכמעט נגמרה לי הגלידה והרי היא תמיד מביאה קילו של קפוצ’ינו ושוקולד מריר בשבת ולפעמים אפילו נשארת לראות איתי איזה פרק של האנטומיה ששתינו כבר ראינו, ואנחנו אוספות עם הכפיות בדיוק מושלם, ביס מפה, ביס משם, הקופסא על הספה בינינו. מי יהיה פה עכשיו?

אבל היא התעקשה לעבור והתעקשה שאבוא לבקר. היא יודעת שאני שונאת לנהוג ושונאת את האלרגיות שהצפון עושה לי ושונאת קיבוצים ושונאת את זה שהיא התרחקה ממני שלוש שעות ומאתיים קילומטר והיא התעקשה שאבוא וגם אחזיר את הקופסאות שנמצאות אצלי.

לרוב אני אדם של קפוצ’ינו ושוקולד מריר. נכנסתי ממהרת למימי, לקחת לי גלידה לדרך. אין מצב שאני עוברת את זה בלי קצת דלק לנשמה. “את הרגיל?” שואלת אותי עירית וכבר שולפת כוס גדולה, ואני אומרת לה, “חכי רגע,” ומסתכלת על הויטרינה שאף פעם לא עשיתי יותר מלהציץ בה ודי.
אני יוצאת מהמימי עם גביע, חצי אגוזי לוז וחצי שוקולד לבן עם פצפוצים. נזכרת בפיתה עם הנוטלה שהיתה נוזלת לי מהצדדים, בפטל שאף פעם לא היה כהה מדי בשבילי. כשאני נכנסת לאוטו אני מגבירה את הרדיו, ווליום 17, שיהיה אי זוגי הפעם, שיהיה. “פסק זמן” של אריק איינשטיין בדיוק מתחיל. ארבע דקות של חסד. כאילו השדרנית ידעה. תמיד הן יודעות. הקופסאות של אמא בבגאז’, ביד אחת מחזיקה את הגביע וביד שניה מאותתת שמאלה, עולה על הדרך צפונה שנראית פתאום פחות ארוכה, ויותר אפשרית.