קורל

ראיתי אותה כבר מהרגע שעמדה בכניסה אבל מרוב העומס לא יכולתי לגשת להגיד שלום. מכירים את האנשים האלה שלא צריך להיות איתם בקשר יומיומי בשביל ממש לשמוח לראות אותם? אז זאת גאיה בשבילי. התיישבתי לידה על הספסל בבקו”ם אחרי שרשרת החיול כשחיכינו למפקדים שלנו. שתינו היינו לבד בניגוד לכל החבורות מסביב שנראו הרבה יותר מדי מגובשות בשביל בנות שהכירו לפני שעה. במהלך היום עוד הפרידו בינינו מיליון פעם אבל איכשהו בעשר בלילה מצאנו את עצמנו באותה מחלקה ומאז ועד סוף הטירונות לא נפרדנו. אחרי זה כל אחת הלכה ליחידה אחרת אבל מדי פעם יש את הטלפון הכיפי או הודעת ווטסאפ של “אכלתי פתיתים צהובים כמו במפרשית וחשבתי עלייך” ופעם בשנה ככה איזה קפה בתל אביב ליד הבית של יאיר, החבר שלה המהמם שאני רק מחכה להזמנה לחתונה שלהם כבר. כל פעם שאני רואה אותה אני נזכרת בילדה עם המדים הענקיים שהתיישבתי לידה על הספסל בבקו”ם ואיך היא עשתה לי את הטירונות. וואלה, לא דיברנו חודשיים. איזה כיף שהיא פה.

בכל אופן, היא עמדה בכניסה ומרוב התרגשות כמעט נפלו לי מהיד שני הפיץ’ מרגריטה שלקחתי מהבר אבל הייתי חייבת להביא את זה לשולחן אז המשכתי הלאה. אחרי זה חיפשתי אותה בין המוני האנשים וקלטתי שהיא התיישבה עם איזו חבורה על הבר סביב העץ באזור שלי. מעולה!

אני מתאפקת עד שאני מגיעה אליהם לשולחן וצועקת לה, “גאיההההה!!!” ואנחנו קופצות אחת על השנייה בהתלהבות לפחות כמו אחרי ההשבעה. היא חוזרת לשבת ואני מציגה את עצמי בפני החבורה שמולי, בטח החברים התל אביביים שלה, וישר אני מתחילה לשאול, מה קורה? ואיך הולך? ומה את עושה עכשיו? ואת עדיין עובדת בבר ההוא? ואיזה קטע שבאת, כן, התחלתי לעבוד פה לא מזמן, לא מאמינה שלא יצא לנו לדבר, בטוח הייתי אומרת לך… ואיפה יאירי? למה הוא לא בא? עדיין גר בדירה השווה שלו על אבן גבירול? אין, תאמיני לי, את מצאת את הבחור המושלם! זוכרת את הפעם ש-

באמצע השוונג אני רואה את יושבי השולחן מתחילים לזוז באי נוחות ולהחליף מבטים, וגאיה קוטעת אותי ואומרת, קורל, יאיר ואני נפרדנו… זה עומרי,” היא מניחה את ידה על הכתף של הבחור שיושב משמאלה, והוא מצדו מסתכל עליי במבטי שנאה ואני רק רוצה לקבור את עצמי מתחת לשולחן או בעמדת פינויים או בין המחבתות במטבח. “אממ, טוב, אז אני אתן לכם להסתכל קצת בתפריטים וכבר אחזור,” אני מגמגמת ורצה משם, שומעת ברקע את אופיר צוחקת אליי “קורל, עשית פאדיחה?”
בהמשך הערב אני מנסה להגיע לשולחן כמה שפחות, עושה את עצמי עסוקה, בורחת לשירותים, אבל בסוף כשהצ’קר מצלצל ואני רואה את המנות שהם הזמינו אני יודעת שאין ברירה. אני ניגשת אליהם עם המנות, מגישה לכל אחד ואז פונה אל גאיה, “גאיוש הנה הניוקי ערמונים שלך, וקדירת בקר בשבילך יאיר. אהה, סליחה, עומרי!” – איזו פאדיחה. מרוב הסטרס הקערה כמעט התהפכה לי עליו אבל הצלחתי להניח אותה על השולחן שלהם ולברוח משם מפודחת כולי. לקראת סוף הערב כשהם הזמינו מנות אחרונות, ניגשתי אל פס הקינוחים, ובלי ששחר האחראית ראתה, לקחתי את הסקוויזר עם סירופ ריבת החלב וכתבתי על הצלחת ‘עומרי’ עם שבעה סימני קריאה, והוספתי סמיילי.