ניצן

“תרצי להזמין? או שאת עוד מתלבטת?”

הקול שלו מבהיל אותי ומקפיץ אותי מהזן שהייתי בו כשהסתכלתי בתפריט; כבר מכירה את רובו אבל משום מה היום אני לא מצליחה להחליט.

אני אומרת לו מה אני מחפשת בערך. בשרי, משביע, מנחם, כיפי. הוא רואה שהעיניים שלי מטיילות לכיוון הפיצות וישר מחזיר אותי לנתיב הפסטות, ומציע פפרדלה ראגו. לפעמים הם פשוט קולעים בול, מה אני אגיד, אבל ישר מסבירה לו שהייתי אוכלת את הראגו באופן קבוע עד שיום אחד הוא עשה לי בחילה. וכבר לא יכולתי להסתכל עליו. המנה הזו שפעם אהבתי בכל לבי אבל הפעם האחת הזאת עם הבחילה פשוט הרסה את הכל. ומאז – אני מביטה בברמן לראות אם הוא מבין על מה אני מדברת או שהוא מקשיב לי רק בשביל לעלות מעשרה אחוז טיפ לחמישה עשר – אני פשוט לא מסוגלת להתקרב למנה הזאת.אבל זו היתה המנה האהובה עלייך, הוא מנסה לסנגר. וחוץ מזה, הרוטב טרי, הפסטה טרייה, המחבת לא אותה מחבת, אני מבטיח לך שזו תהיה חוויה שונה, ואפילו משופרת. תגרום לך להסתכל על המנה הזו באור שונה לגמרי, כאילו את טועמת אותה בפעם הראשונה.

רציתי להגיד לו שאני מפחדת. רציתי להגיד לו שהבחילה הזו לא חדשה לי אבל מפתיעה אותי בכל פעם שהיא מגיעה. רציתי לספר לו שגם עידו הבטיח שלא תהיה לי בחילה. כלומר, לא במילים, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא מבטיח. בדייט הראשון חשבתי שבטח נהיה רק ידידים כי אין מצב שהשיחה יכולה להיות כל כך קולחת. בדייט השני הוא זכר בדיוק מה אני אוהבת לשתות ואמר לי איך זה מרגיש מיוחד. ובזמן שהוא דיבר אני רק חשבתי על הבחילה מהפעם הקודמת. על ההוא שכל כך אהבתי ויום אחד הסתכלתי עליו ופשוט נהייתה לי בחילה. ואחרי זו לא יכולתי להתקרב לאף אחד יותר. חודשים. כל מחשבה על זה העלתה את הגלים בבטן שלי ורק רציתי לעצום עיניים ולגרש את התמונות שהצטיירו לי בראש. אבל עידו הרגיע אותי והבטיח, בעיניים שלו הוא הבטיח, שהוא אחר. שהוא מתכון חדש, משופר. לקח לו חודש של הבטחות עד שהשתכנעתי. ופתאום כל הבחילות שהיו לי מהמחשבה על לאהוב התחלפו בתחושות הטובות שהיו לי פעם. נזכרתי איזה כיף זה ללכת לישון עם מישהו ולקום איתו, לקנות עוד מברשת שיניים, לדעת מה הוא אוהב להזמין במסעדות, לקבוע לראות סדרה ביחד ולדעת שזה הקטע שלכם עכשיו. כי בסך הכל זה טוב, נכון? הרי נהניתי מזה כל כך הרבה זמן. כל מה שצריך זה מישהו שיבטיח שזה יהיה אחרת. ויקיים.

וביום שהוא הלך האדמה נשמטה תחת רגליי. כבר לא ראיתי כלום בעיניים שלו חוץ מתקווה שהשיחה הזו תיגמר מהר והוא יוכל לעזוב ולא לחזור יותר. ואני, שקניתי כבר מברשת שיניים, והתרגלתי מחדש לריח של מישהו במיטה שלי, וחיכיתי לו לפרק הראשון של הסדרה שקבענו לראות ביחד, מסתכלת עליו ומריצה בראש את כל מה שכבר לא. לא דירה בתל אביב ולא ארוחות משפחתיות ולא גיחה ליוון ולא דאבל דייטים ולא חברים משותפים ולא “תזמין לי מה שאתה מזמין לך” ולא חיבוק שעוטף אותך ומעורר את הנוירונים הסנסוריים בגב שלך שלא נגעה בהם יד כבר חודשים. וברגע שהוא הולך ואני שוב לבד כל מה שאני מרגישה זה את הבחילה הזו שעולה שוב, זו שלא חדשה לי אבל מפתיעה אותי בכל פעם מחדש.

חכה רגע, אני אומרת לברמן. אל תזמין עדיין. נלך היום על פיצה.