יעל

האמת היא, ששנאתי את נונו כשהתחלתי לעבוד שם. כלומר, לא שנאתי אבל זו היתה העבודה הרצינית-רצינית ראשונה שלי וזה לא היה קל. השיא היה כשבמשמרת הראשונה הודיעו לי שברמניות אוספות שיער.

מי שמע על דבר כזה בסצנת הפאבים ממנה יצאתי? היה לי אז קארה קצרצר וכשאספתי שיער לקוקו נמוך זה היה דומה לאיזה שוונץ תועה ואני, עם שיער מאחורי האוזניים, חולצת טריקו שחורה ומבט המום נראיתי יותר כמו כלבלב או ילד מסכן מאשר ברמנית.img_2628-2 איזה חודש אחרי שהתחלתי לעבוד וכבר הרגשתי יותר סבבה הוא הגיע פתאום. הקראש הזה מהתיכון שהסיפור איתו כמובן לא נגמר טוב (איך זה יכול להיגמר טוב בגיל הזה?) ואנחנו לא מדברים, אפילו לא חברים בפייסבוק.

אם תשאלו אותי היום, שום דבר רציני לא היה שם, אבל בזמנו זה היה נראה כמו מרכז העולם… ובכן, הוא נכנס לבד והתיישב על הבר, על אמצע הצלע הפנימית של הבר, מאחורי הברז של הבירה, הברמן השני שעבד והכיר אותו לקח ממנו הזמנה והוא פשוט ישב. לבד. מטר ממני. החלטתי שאני אהיה אסרטיבית ובוגרת, למרות שאני עם קוקו מכוער של תינוקת, הרי עבר זמן, וניסיתי להגיד שלום, אבל הוא לא נתן לי. קבר את העיניים שלו בטלפון ולא הרים אותן פעם אחת.

בכל הזמן שהוא ישב שם גיששתי אחרי המבט שלו, פזלתי לכיוון, התנדבתי למזוג כל בירה שיצאה ב-בון רק כדי להכריח אותו להסתכל, איך בן אדם יכול להביט למטה כל כך הרבה זמן? אבל הוא בשלו… ועם כל דקה שעוברת האסרטיביות שלי נוזלת ממני החוצה ואני חוזרת להרגיש כמו ילדונת בתיכון שהקראש שלה לא שם עליה.

בשלב מסוים כבר חצי שכחתי מזה שהוא שם, היתה הרבה עבודה, רצים ממקום למקום – מי ידע שבבר כזה קטן אפשר לרוץ כל כך הרבה – ואני עסוקה במזיגות, קוקטיילים, שירות פה ושם, פילושים, ואז שומעת את הפעמון שלנו מצלצל ועומד שם מלצר עם פיצה ספייסי פפרוני. אני ניגשת אליו, לוקחת ממנו את הפיצה והוא אומר, “205.” אני מסתכלת ומבינה ש-205 זה הוא, עם עיניים בטלפון אבל עדיין הוא. אני אוזרת את כל האומץ שאני מצליחה ומגישה לו את הפיצה: “דן, בתיאבון!” אני אומרת לו ואפילו מחייכת ופתאום העיניים שלו כבר לא בטלפון אלא ממש עליי ואני נהיית קצת ג’לי לרגע אבל מצליחה לשמור על קור רוח, מניחה לו את הפיצה על הבר ומנסה להסתיר את חיוך הניצחון שעלה לי כשראיתי כמה הוא הסמיק.