יוצא מהכלים

שבעים ושבע צלוחיות. תשעים ושבע! אם היו מאה זה היה מושלם, אני אוהב מספרים עגולים. גם עם תשעים הייתי חי בשלום, זה זוגי ויכול לעבור – אבל תשעים ושבע? איך הבאתי את זה על עצמי?

יום ראשון שלי כטבח בנונו. כל כך שמחתי שזה הסתדר להתחיל לעבוד עם החברה פה, אבל בשנייה שיצאתי מהבית ליום הראשון בעבודה כבר התחלתי להרגיש את מה שידעתי שיגיע כשאכנס למטבח. דוד השף קיבל אותי יפה ולמרות שהיה לי קשה להתרכז במה שהסביר לי על התפריט כי בחליפת השף שלו כפתור אחד היה לבן וכל השאר היו שחורים, בכל זאת הבנתי תוך שנייה שמדובר במקצוען.  בכלל כל הצוות מהממים, אפילו שחף האחראי משמרת שלא מקפל את שני השרוולים בחולצה בדיוק אותו דבר. אני לא יכול לשנות סדרי עולם מבראשית אבל איך אף אחד לא שם לב שהסכינים על המגנט לא פונות כולן לאותו צד? ניסיתי לחשב את הסדר הנכון ביותר לסכינים לפי גודל וצבע. כולם חשבו שאני ממש נחמד בעצמי כי ניגשתי לכל אחד במטבח שעבד עם סכין אחרת ופצחתי בסמול-טוק מיותר רק כדי לדעת כמה סכינים יש במצבה הכוללת ולהיות בטוח שבניתי את הסדר המושלם. יצאתי אחרון, אפילו אחרי השוטף כלים. השף היה מאוד מרוצה לראות ש”יש עוד מי שמגדיל ראש ולומד להכיר את המטבח כמו שצריך” ואני רק חיכיתי להיות לבד ולסדר את המגנט.
כשדוד הסביר לי על עמדת הקינוחים עברנו גם על האוטו גלידה שממנו מוציאים את הגלידות ושם המצב היה מלחיץ יותר מהסכינים, כל הכפות בבסקטות פנו לכיוון אחר כאילו אין סדר בעולם הזה. ברחתי משם חזרה למטבח. לא עם הכל אני מסוגל להתמודד.
במטבח הפרטי שלי בבית אין דברים כאלה. אתם מוזמנים לבדוק אותי. כנסו למטבח שלי ותראו איך דברים צריכים להיות מסודרים. אין גרגר אורז לא במקום. הכל מדויק ובזווית הנכונה. אף כפית לא מתערבבת עם שאר הסכום, המחבתות תלויות על הווים במרחק ודאי של חמישה סנטימטר אחת מהשנייה כדי שלא יתנגשו בטעות ומגבת כהה מתחת שתספוג את המים כשהן מתייבשות. אבל בעבודה אני לא יכול לקבוע בעצמי. אני כן יכול לפזר רמזים, רק בהתחכמות.

בתום הסיור שעשינו בפסי העבודה השונים ובחדרי הקירור וההקפאה, קיבלתי את המשימה הראשונה שלי – להכין את צלוחיות המטבלים של הפוקאצ’ות. כל כך שמחתי, בכל צלוחית כזאת יכול להיות כאוס גמור או שלמות של צבע, זווית וסדר וזו בדיוק המומחיות שלי. היה כייף לסדר אותן אחת אחת והעבודה המונוטונית הזו הצליחה לגרום לי להפסיק לחשוב על הכפתור הלבן הבודד בחליפה של השף. הייתי כל כך מרוכז בסידור הצלוחיות גם על המגש כמו חיילים במסדר, שום צ’ילי ליד עגבניות שמנת, ליד שום צ’ילי, בלי חריגות! אבל… איך שכחתי לספור צלוחיות מראש?
ועכשיו אני תקוע עם תשעים ושבע צלוחית שלא מסתדרות לי נכון בשום צורה הגיונית על המגש.
השף נכנס למטבח, הוא בא אלי! הוא יראה את הפדיחה הזאת ישר, הוא יקלוט אותי!!! אני על סף התקף חרדה ומקווה שלא רואים את הזיעה שמתגלצ’ת לי מהמצח לגרביים.
השף ניגש אלי, הוא ממלמל משהו. אני לא מצליח לשמוע ומתפרץ לתוך דבריו “איפה יש עוד צלוחיות???”. השף מופתע ממני, הוא שואל אם הכל בסדר? אני מצליח רק לחזור על השאלה שוב והוא מצביע על המחסן ואומר “שורה שנייה במדף השלישי”. אני ממהר לשם ונובר בארגזים עד שאני מוצא את הצלוחיות, אני לא אדם מאמין אבל היו שם בדיוק שלוש! אני טס עם שלושת הצלוחיות לשטיפה, מנגב ביסודיות בנייר חדש וחוזר לעמדה שלי. מצלחת עוד שני צ’ילי שום ואחד עגבניות ומסדר אותן על המקום החסר במגש. מאה. עגול. ניצלנו.
השף חוזר למטבח, הוא מביא לי ולו כוס סודה קרה, אני שותה את כולה במהירות. הוא בוחן את המגש, חיוך גדול מתפשט על פניו. הוא מרוצה מהפרזנטציה. אני סוף סוף מתחיל להסדיר את הנשימה ואז קורה האסון – אחד הטבחים שולף פוקאצ’ה טרייה מהתנור ולוקח לו שתי צלוחיות. נותרו תשעים ושמונה צלוחיות. אני רוצה הביתה.