יאיר

זרקתי את הסקסופון והתיק במחסן, החלפתי את המדים במכנסיים וחולצה בצבע שחור ורצתי לבריף שבדיוק עמד להתחיל. הערב זו התלמדות חמישית שלי ואני ראנר, מוציא מנות כדי לראות איך הן נראות. יותם העביר תדריך מקוצר וכשהגיע אליי אמר: “יאיר, אני חייב אותך חד וזריז כמו שד. אני בונה עליך, אתה איתנו?” עניתי לו “בטח” וקיוויתי שזה משדר יותר ביטחון ממה שהיה לי.

חשבתי שביום ראשון יהיה קצת יותר רגוע אבל כבר בכניסה קלטתי שאין מצב ושהמקום באטרף. בימי ראשון יש ערבי ג’אז ואני רואה מרחוק שהלהקה כבר מתארגנת בדשא. אני עולה למשמרת ומוציא מנות כמו מטורף לחצי מסעדה, אסור שיתקרר. הפעמון של הצ’קר לא מפסיק לצלצל, אני מתרחק ממנו עם שתי מנות ביד, וכבר אחרי שני מטרים הוא שוב מצפצף, ואני מתחיל להזיע, ממש כמו באימון. שונא את הפעמון הזה. שיתפוצץ. מעדיף לשמוע רעש של יתוש בלילה בחדר, של ציפורניים על לוח, ואפילו את הרס”ר שלי על הבוקר. ככה אני רץ עד שאני מציץ בשעון וקולט שעכשיו תשע והבלגן האמתי רק מתחיל, אין מצב שאני יוצא מפה לפני חצות. בחישוב מהיר אני מבין שיותר משש שעות שינה לא יהיו לי הלילה ומתנחם במחשבות על הניוקי תרד ברוטב גורגונזולה שאני הולך להזמין בסוף המשמרת ומנסה להיזכר אם מגישים את זה עם בוטנים או אגוזי לוז.

הלהקה עלתה כבר מזמן ואני מת להקשיב לה אבל שומע רק מקטעים, בריצות שלי בין החוץ לפנים. פתאום אני קולט שהגיטריסט הוא יניב שהיה המורה שלי בקונסרבטוריון ומנסה לסמן לו שלום עם היד אבל הוא כולו מרוכז בנגינה. יניב הוא אחד הנגנים הכי טובים שאני מכיר וזה כבר מתחיל לרגש אותי אבל אני שומע את הפעמון וחייב לחזור פנימה.

לקראת עשר וחצי יש כמה דקות שהן יותר רגועות ואני מרשה לעצמי להאט את הצעדים. אני שומע את הלהקה מנגנת את It’s Wonderfulשל דיאנה קרול ואז את Take Five.איזה הבדל עצום יש בין העולם שלי בבוקר לבין העבודה בערב; איזה בורג אני במערכת הזו לעומת מה שאני בתזמורת צה”ל. איזה אדם שונה אני כאן, חלק מפס הייצור המטורף של המסעדה הזו לעומת מה שיכולתי להיות שם על הבמה ביחד איתם. אפילו רק לרגע…

אבל כשהם התחילו לנגן את Your Latest Trick של ה-Dire Straits, אני הרגשתי שזה חזק ממני והתווים כבר ממש התנגנו לי בראש. הרגשתי את האצבעות שלי מתחילות לטייל על סקסופון דמיוני לצדי הגוף שלי, יודעות את הצעד הבא. שמעתי את הלב שלי מוסיף למוזיקה בסים חזקים של פעימות מתרגשות ופתאום, אני לא יודע מה נכנס בי, טסתי למחסן, לקחתי את הסקסופון והחלתי לנגן כל הדרך בין השולחנות אל הלהקה של יניב. בדרך הספקתי לראות את אור עם פה פעור כשברגע אחד הפכתי מבורג קטן למסמר הערב. איזה סולו. כולם עזבו את הלינגוויני ואת הפיצות והרימו עיניים מהצלחות אליי, לגימות נעצרו באמצע ואני בסולו שלי, בהרמוניה מושלמת עם הלהקה, יניב המורה שלי מסתכל עליי בעיניים טובות ואני בעננים.

כשזה נגמר ופקחתי עיניים ראיתי את כולם מוחאים לי כפיים. אחרי כמה שניות הם חזרו למנות שלהם ואני שמעתי את אור אומר לי, “בוא יא גמור אחד, יש מלא פינויים”.