החתיך

זה לא קורה יותר מדי, אבל מדי פעם נכנס לנונו איזה חתיך, משהו מהפנט כזה, ואת תמיד מתפללת שיושיבו אותו באזור שלך, או יותר טוב, את מגיעה לשולחן ומרימה את העיניים מהפנקס לשניה וקולטת מולך איזה אליל יווני. ברגעים האלה אני תמיד מתחרטת כי בדיוק באותו יום לא התאפרתי, או הקוקו מרגיש לי עקום, ואני מדברת בפה חצי סגור כדי לרוץ אחרי זה לשירותים לבדוק אם יש לי לכלוכים בשיניים. אני מרגישה שאני נהיית אדומה כי אני רק חושבת מה יחשוב עליי החתיך הזה שגם מתלבש ממש יפה ובטח יש לו אופי טוב, והוא גם חכם ונחמד ואדיב ומעניין מה הוא יזמין (אם נפוליטנה זה נגמר בינינו, אני לא רוצה בחור משעמם).

אני אוהבת לתת להם נקודות על מה שהם שותים ואיך הם מתאימים את זה לאוכל (לברק ויין לבן? אני שלך; פיצה חזה אווז וחצי סטלה? אני מכינה את ההינומה) אבל בדרך כלל זה נשאר במסגרת הפנטזיה הקטנה שלי, כי הרי איך מלצרית עם סינר ונעליים שחורות בלויות יכולה להרשים את הבחור הזה שהשיניים שלו כל כך ישרות ומקסימות ויש לו זיפים בדיוק באורך הנכון.

אז ביום שקלטתי אותו לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. ישב עם חבר בשולחן 24 ואני הייתי באטרף של המשמרת, לקראת סיום של כפולה, שוונצים בשיער, לא מבינה את האורחים שמתלוננים שקר להם, סוף ספטמבר עכשיו ואני כולי מזיעה. תוך כדי שאני כותבת את ההזמנה שלהם אני שמה לב שהחיוך שלו דווקא בא לי בטוב והוא זרם איתי על ההמלצה שלי לפיצה על פני פסטה ופתאום אני עושה את התנועה הזו בשיער ונוגעת בתליון של השרשרת בביישנות משהו אבל מחליטה שאני לא אתן לזה להעסיק אותי הפעם. כל מה שמעניין אותי זו המיטה שמחכה לי אחרי מקלחת חלומית ולהוריד את בגדי הג’יפה האלה.

בכל אופן, הם ישבו שם והכל היה סבבה ומדי פעם זרקתי חיוך קז’ואל כזה לא יותר מדי מתאמץ, מן כזה “אני מלצרית ואכפת לי מכם” בשילוב עם “רואים עליי שאני על הרגליים כבר שמונים שעות?” ותוך כדי הריצות הספקנו לקשקש קצת על זה שהוא סטודנט להנדסת תעשייה וניהול וגם הוא לא יודע לענות על השאלה מה זה התואר הזה בעצם, והפיצה טעימה לו תודה רבה, ומה אני עושה בחיים (תרה אחר טיפים למחייתי) אבל לחשוב שייצא מזה משהו כבר הפסקתי מזמן, אני הרי המלצרית והוא האורח וזה אף פעם לא עובד ככה, אז הרשיתי לעצמי לא להתאמץ להיראות טוב מדי או משהו, אפילו הפלתי מגש ממש מולו ופשוט הרמתי אותו והמשכתי הלאה.

כשהם קמו לא התבאסתי, ראיתי את זה בתור עוד שולחן שעברתי בדרך לירידה מהמשמרת. אבל כשבאתי לאפס את השולחן ראיתי בדלי הקטן של החשבון, על הקבלה, בכתב יד, מספר טלפון.

מספר טלפון!!!

כל ההתרגשות עלתה לי חזרה ונהייתי אדומה ברמה שנדמה היה לי שכל המסעדה שמה לב. עם גולגול מכוער וסינר מוכתם קלות עשיתי זאת.

דחפתי את המספר לכיס בציפייה מטורפת. אחרי כמה שעות הגעתי הביתה, תוך כדי מקלחת חושבת איך לנסח לו הודעה, שוכחת שלפני עשר דקות הכנסתי את הג’ינס והקבלה לכביסה והפעלתי מכונה.